About the blog About me Contact me

Culture Trip Through Palestine – The National Theatre of Israel Conquers The West Bank

“Art was born to express – and not to repress. Writers like myself, actors like my boyfriend, Nimrod Dagan, create art to make this world a better place, and when art is being used to justify political ideologies, especially the ideology of separating people from one another, discriminating and hating, it’s like using religion for mass murder instead of it’s fundamental goals: spreading love, and giving people hope…”  (עברית בהמשך) 


Photo by Nimrod Dagan

I’m watching my beautiful boyfriend is leaving to a performance outside of Tel Aviv, with HaBima, the National Theatre of Israel. It’s not the first time that some of the best productions – like “Sipur Pashut”, a story about a deeply religious Jewish family’s struggle of forcing a boy to marry a girl he is not in love with – make it outside the walls of the theatre, but it is the first time a show is being taken “abroad”, leaving behind the international borders of Israel. HaBima’s actors are performing in Kiryat ArbaHebron, a settlement belonging to the West Bank by international law…

Do not get confused by the smile of my loved one – the only reason there are sparks of happiness in these eyes us because we sat down for a beer (or three) before the journey, talking things through a bit. Needless to say that Nimrod Dagan and I are firm believers in equal rights, peace, and humanity in general – for Nimi and me, Palestinians and Israelis have way more things in common than things to fight about. If this show was advertised as a tour approaching the Palestinian Authorities, would have subtitles in Arabic as well so all the good people could understand the play, it could actually be an incredibly exciting step towards unity – but knowing that the audience is from a purely Jewish settlement, built illegally, yet maintained by the government that gave it’s blessing on this mess, instead of excitement we feel confusion, sadness, and fear.

Miri Regev, the Cultural Minister of Israel is watching the show in Hebron – but not me. Although I’m sick to my stomach worrying about my boyfriend, I could not go, as only the actors of HaBima received insurance to travel to the settlement. To be truthful, she and I have “slightly” different approach – I’d be there to cross my fingers for my love and to witness the failure of a civilized country crossing yet another line, ruining bridges between subcultures, building walls and fences instead. She is there to celebrate some sort of a victory of Israeli culture – and she does not understand that Israeli culture does not exist without the acknowledgment of Palestinian culture, equally beautiful, powerful and eye opening.

Art was born to express – and not to repress. Writers like myself, actors like Nimi, directors like Shir Goldberg, direcor of “Sipur Pashut” create art to make this world a better place, and when art is being used to justify political ideologies, especially the ideology of separating people from one another, discriminating and hating, it’s like using religion for mass murder instead of it’s fundamental goals: spreading love, and giving people hope.

I’m eternally grateful to Evgenia Dodina, leading lady of today’s show for saving the day and taking the courage to meet a team of ex-soldiers of the Breaking The Silence movement, opposing the occupation, accepting their invitation for a walk around Hebron, and I’m very proud of Shlomi Bertonov, the one actor who decided to back out from the performance, taking a risk of having to share his work with his new double cast throughout the whole theatre season. Yet I’m also proud of those who decided to just get into this max-security bus, driving to and performing at a place where destroying believe systems is more needed than anywhere else in Israel. I have been in Hebron once, on a trip to visit the Patriarch’s graves with my Kabbalah teacher, and while we only met kind and welcoming people, it was scary and disturbing to see: the situation over there is so sensitive, there are literally more soldiers than citizens.

Shai Agnon’s incredible story is far from being easy to digest for a religious Jewish crowd, and HaBima’s production is extremely thought provoking. The play is about the failure of a system that tries to force people into patterns drown by religious dogmas, and the performance includes scenes where the main characters are kissing on stage, sharing a bath, nearly naked. Somewhere deep inside I cannot deny feeling gratification and satisfaction over the fact, that if HaBima and the Ministry of Culture decided to cross the borders in such rude, insensitive and undiplomatic way, at least the daring and divisive show will steer up the causeless calmness of the community of Kiryat Arba and Hebron.

But most importantly – I want my boy back, in one peace. Good luck for all the actors tonight – especially The One who I finally managed to make smile after a whole day of both of us feeling miserable over the fact that for some people power is more important than peace, and bragging over sins committed against fellow human beings is more honorable than taking care of precious lives. Whatever happens tonight out there, I’m hoping the system won’t put any of us through this torture again – or if, at least invite a theatre group from Ramallah to perform a guest show on HaBima’s stage. Cultural exchange – yes. Political and social oppression – no. This is how simple this story is…

But now, I’ll just let Nimi speak for himself… 


Photo by Nimrod Dagan

מהרגע הראשון שקיבלתי לידי את לוח ההצגות של תיאטרון הבימה לחודש נובמבר, העניין היה נראה לי תמוה, דווקא ״סיפור פשוט״ ודווקא שם? זה מה שהקהל שלהם רוצה לראות? ההצגה הזו אומנם יהודית באופיה, אך מציגה את העולם הזה שהוא ׳שלהם׳ באור כל כך אחר, עם ביקורת כל כך ספציפית על הקיצוניות, על האמונה, אידיאולוגיות. ובסופו של דבר הסיפור הזה הוא רק עוד סיפור על אהבה נכזבת, אז דווקא במקום בו רגש האהבה כל כך מודחק? והיה בזה משהו מרגש, מעין תחושת שליחות, להציג בפניי הקהל הזה, את העולם שלהם עם ביקורת כל כך נוקבת שמעלה את השאלה מה חשוב יותר או איפה עובר קו הגבול

״אנחנו עושים כאן היסטוריה״, אמרה מירי רגב, שרת התרבות, מעל במת קריית ארבע בחברון, אמש וזו אכן הייתה היסטוריה. לא רציתי לנסוע את הנסיעה הזו, אפשר לומר שמאוד לא רציתי, אבל נסעתי. יש כאלו שיבינו ויש שלא, לא אתחיל לומר ולהסביר מה נכנס תחת הכותרת ׳לא הייתה לי ברירה׳, כי הייתה לי ברירה ובחרתי את אשר בחרתי. מצאתי את עצמי יושב באוטובוס הממוגן, מוקף בחבריי מהקאסט, בפאניות, מלבישות, עובדי התיאטרון ובאודליה פרידמן אחת – שישבה לצידי כאדם וכאמא,הרבה לפני שהיא מנהלת התיאטרון. ליטפה לי את הראש והורתה לי לשלוח הודעת ווטסאפ לכריסטוף המודאג כשהגענו בשלום. הבנתי שלראשונה בחיי, אני לא מייצג את עצמי ויותר מזה כפוף אני למוסד ששמתי את עצמי תחתיו

אני לא כועס על תיאטרון הבימה, אני לא מאשים אותו, להפך, אני מבין ומכבד אותו לחלוטין. תיאטרון הבימה, הוא התיאטרון הלאומי, תמיד היה, מקווה בשבילו ובשבילנו שגם תמיד יהיה. ומתוקף היותו לאומי, הוא משתנה ומתעצב כחלק מצביון המדינה הזו, מצביון הממשלה הזו ואנחנו בממשלת ימין, אנחנו בממשלת ימין קיצוני, למעשה אפשר לומר כי אנחנו בדרך אל מדינה לאומית דתית ועל התיאטרון הלאומי לפסוע את דרכו עם מובילי דרכה של המדינה וזו מתוקף היותו לאומי ובעיקר מתוקף היותו התיאטרון היחיד בארץ שנתמך ומתקיים בצורה מלאה על ידי כספי המדינה, כספי משלמי המיסים וכן גם האנשים בקריית ארבע משלמים מיסים

וקריית ארבע זו לא עוד התנחלות, זה לא אריאל, זה לא מעלה אדומים, קריית ארבע הוא אחד המקומות הגזענים, הימנים והאכזריים ביותר ובעייני הוא לא מקום לאומנות, בשל היותו מקום של רצח, של פשע, של קיצונות דתית וחושך גדול

ובאשר לשרה רגב, חשוב לי מאוד לציין כי ארגון שוברים שתיקה הוא ארגון קרוב ויקר לליבי וכן הם דיברו איתי וכן כמעט והצטרפתי לנסיעה איתם באותו הבוקר, אבל ויתרתי כשהבנתי שהרכב אינו ממוגן, כי אני גם פחדן גדול נוסף לכל. ארגון שוברים שתיקה אינו מהלך איימים עלי, הוא אינו ניסה להפעיל עלי לחץ שלא אצטרף לנסיעה, הוא אינו מנסה לפגוע בתיאטרון הלאומי, הוא לא מנסה לפגוע במדינת ישראל, הוא מנסה להשמיע את קולו ולשנות מעט את פניי החברה שלנו, את הערכים, את המוסר ובעיקר לפזר גרגירים של אור על הדברים שעד לפני כמה שנים נהגנו להשאיר באפלה

אני לא עשיתי איתך שום היסטוריה אתמול בערב גברת רגב. אני מאמין בכוח שלך, כאישה, כאזרחית, כשרה, כמי שבאמת אכפת לה וחובת ההוכחה היא עליה, אך לא ייתכן שתסגרי את אוזנייך ודעותייך בפני דעות, מחשבות, דתות, אמונות, אידיאולוגיות וצורת חיים אחרות משלך. אני הגעתי אמש לחברון על אף דעותיי הפוליטיות שמנוגדות למעשה שכזה, כי בחרתי לשים אותן בצד ו׳לעשות אומנות׳, בשם אהבתי לאומנות, לתיאטרון, בשם חופש הביטוי, בשם הרצון שלי להיות שונה ומקובל ומכאן גם הצורך לתת צ’אנס לקבל את השונים ממני, בשם האמונה שאומנות ופוליטיקה אינם שני ערכים שצריכים להתנגש יחדיו. הוכחת לי אחרת

אבל הבנתי דבר מאוד חשוב אתמול, אני לא אפקוד את היכל קריית ארבע פעם נוספת. אני מבין למה התיאטרון הלאומי הבימה כן – והלוואי וכולם יבינו, אבל אני לא אדרוך שם יותר, כי בדפי ההיסטוריה שלי, המקום הזה לא קיים .בתמונה: אני בבוקר שאחרי, במרפסת בבועה התל אביבית שלי, לפי שצחצחתי שיניים, מחכה שכריסטוף יכין לי קפה

Follow the blog on Facebook, and check out our Insta photo diary @WhitecityBoy and @NimroDagan.

tags: , , , , , , , ,

Show comment(s)
Hide comment(s)